יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

מלחיה תוצרת בית

אני בחורה שמבשלת די הרבה. למעשה, חצי מהחברים שלי הם חברים שלי כי אני מאכילה אותם. ולפעמים מלטפת להם את הבטן. כמו חתולים. כפועל יוצא, אני משתמשת הרבה בתבלינים, שנמצאים על מדף שתליתי במטבח. אני משתדלת הוא יהיה מספק מבחינה אסתטית ולכן הוא נמצא בתהליכי סידור ושיפור מתמידים. הפעם, הגיע תורה של המלחיה. עד היום השתמשתי במלחיית פלסטיק כעורה למדי, שהתחילה את חייה בתור כלי לתבלין כלשהו שנקנה בסופר. אם יש משהו שמעצבן אותי, זה דברים מכוערים בבית. אז החלטתי להפוך את אחת מצנצנות התבלינים הרבות שברשותי למלחיה נחמדה.

מצד שמאל, המלחיה הקודמת. מצד ימין, הצנצנת המיועדת.
יכולתי כמובן לקנות מלחיה רגילה ולסגור עניין. אבל קודם כל, אני מעדיפה מלחיה ממש גדולה בשביל בישול, כדי שלא אצטרך למלא אותה מחדש כל רגע. עוד יתרון שלה הוא שיש לה פתח מאוד גדול ואפשר למלא אותה בקלות ובמידת הצורך, להוציא ממנה מלח בכפית. שנית, היו לי כבר את כל החומרים בבית. שלישית, אני אוהבת להשוויץ בזה שהכנתי דברים בעצמי. 


אז לוקחים את הצנצנת, מורידים את המכסה ומחוררים בו מספר חורים בעזרת פטיש ומסמר. לי יש מסמר קבוע לדברים כאלה, כי הוא ממש נוח לי, אבל אני מניחה שכל מסמר יהיה בסדר. הדבר החשוב הוא לעבוד על הרצפה ולהיות זהירים.


אחרי שניקבתם מספר חורים (אני הסתפקתי בחמישה), ממלאים את הצנצנת במלח ומשתמשים בה כמו במלחיה רגילה. הידד.

המלחיה החדשה, מונחת על המדף ליד צב המטבח שלי.

יום רביעי, 7 בדצמבר 2011

לוח מודעות מצופה בבד

שמתי לב שמזמן לא כתבתי על משהו שמצאתי בזבל, אז החלטתי לתקן את המעוות ולכתוב על עוד מסגרת שהפכתי ללוח מודעות, רק שהפעם הוא צופה בבד.


הנה המסגרת. קיבלתי אותה במתנה מידיד שמצא אותה ברחוב ולא היה לו מה לעשות איתה. אבל לי כן.




באופן עקרוני, עשיתי את אותו הדבר שעשיתי בפעם הקודמת שהכנתי לוח מודעות.
כלומר, צבעתי את המסגרת בצבע ספריי רגיל, שעלה בערך 20 ש"ח.




חתכתי חתיכת קרטון לפי מידות המסגרת והדבקתי עליה שעם. לא קניתי שעם חדש, אלא השתמשתי בשאריות שהיו לי (אמנם ראו שלא הדבקתי חתיכה אחת אלא כמה, אבל זה לא שינה כלום בגלל מה שעשיתי הלאה).




בשלב הבא עטפתי את הקרטון בבד (שוב, שאריות שהיו לי), בסיוע אקדח סיכות שקניתי במיוחד בשביל הפרויקט הזה. ניסיתי קודם לכן להצמיד את הבד בעזרת נעצים, אבל זה היה כישלון ידוע מראש.




השתמשתי בשני בדים שונים. אחד בחלק העליון של הלוח ואחד בחלק התחתון, כך שנוצר כיס שאליו אפשר להכניס פתקים חשובים. טה-דה!


יום שלישי, 29 בנובמבר 2011

שרפתם סיר? ככה תנקו אותו

הנה סיר שנשרף לי לאחרונה, כשניסיתי להכין ריקוטה לפי המתכון הזה של "בצק אלים". סקסי.


עזבו את זה שהריקוטה יצאה מגעילה בטירוף ושום ניסיונות תיקון באמצעות תבלינים לא עזרו והיא עמדה שבוע במקרר ועדיין התעקשתי לאכול ממנה מתוך עיקרון. הייתי צריכה גם לנקות את הבושה מהסיר.
איך עושים את זה? אני שמחה ששאלתם.

ממלאים קצת מים בסיר (נגיד, עד השליש. או עד קו הלכלוך הגבוה ביותר), שמים בפנים כף או שתיים של אבקת כביסה. מעמידים את הסיר על הכיריים, מביאים את המים לרתיחה ומכבים את האש. נותנים לסיר לעמוד ללילה ולמחרת מנקים בעזרת ברזלית. הלכלוך אמור לרדת בקלות יחסית והסיר יוצא נקי (אחרי זה, כמובן, כדאי לשטוף אותו טוב טוב משאריות אבקת הכביסה).

אמנם, הסיר לא ייצא יפה ומבריק כמו כשקניתם אותו והתחתית שלו עשויה לשאת עדות אילמת למאורע. אבל זה דווקא דבר חיובי - ככה תלמדו לשים לב לריקוטה שלכם, במקום לחפש מסקרות באיביי.

יום שישי, 11 בנובמבר 2011

איך לתקן (באופן זמני) דלת חורקת

הרי לכם תסריט לא דמיוני בעליל:
עשר בלילה. חושך בבית. אני (בהתאם לגילי המנטלי, שהוא 80) מכורבלת במיטה לבושה בפיג'מת שני חלקים בצבע כחול עם ציורים של פתיתי שלג עליה. באמת. הכול שקט, אני כבר כמעט ישנה.

לפתע, רעש נורא מקפיץ אותי!
זה החבר, שפתח את הדלת החוקרת של השירותים.


באסה. 


עכשיו שהתעוררתי, אני פנויה לתיקון הדלת. אז מה עושים? אני שמחה ששאלתם. ברור שבאופן כללי עדיף לקנות תרסיס ייעודי לשימון צירים וכאלה ולפתור את הבעיה כמו שצריך, אבל רק למקרה שאין לכם כרגע, הנה מה שתעשו.

קחו צלוחית קטנה, שימו בה שמן בישול רגיל (לא זית, אלא משהו זול), טבלו בו חתיכת צמר גפן ושפשפו את צירי הדלת. הכי קל לעשות את זה כשהדלת פתוחה למחצה. אחר כך, פתחו וסגרו אותה כמה פעמים, רק כדי לוודא שהיא אכן הפסיקה לחרוק. אתם צודקים, זה נס.

אמנם הטריק הזה מצוין, אבל הוא עובד רק לאיזה שבועיים-שלושה. אחר כך הדלת שוב מתחילה לחרוק וזה ממש לא כיף.


באמת לא הייתה לי תמונה הולמת בשביל הפוסט, כאילו מה אני אשים פה? דלת?
אז שמתי תמונה של שלט שמוביל למוזיאון הקומוניזם בפראג. משעשע פלוס.

יום שבת, 5 בנובמבר 2011

איך לקלף רימון כמו שצריך

רימון הוא הפרי השלישי האהוב עליי, אחרי מנגו ובייקון (עדיפות למנגו עטוף בבייקון). אך אליה וקוץ בה - הקילוף שלו זה עסק מלכלך וסיזיפי. מאז שלמדתי את שיטת הקילוף המעולה הזאת, החיים נהיו קלים וכשהרימונים זמינים בשוק אני אוכלת קערה לפחות 3 פעמים בשבוע. כדאי גם להוסיף רימון לסלט, כי זה ממש טעים.

השיטה פשוטה מאוד. כל מה שתזדקקו לו הוא סינר, מצקת כבדה, קערה וקצת אגרסיות מודחקות.

ראשית, לוקחים את הקרבן וחוצים לשתיים, לרוחב. כלומר לא חותכים דרך הצ'ופצ'יקים שלו.


עכשיו לובשים סינר. המתקשים יכולים לתלות מגבת מטבח על החולצה. אוחזים חצי מהרימון, כך שהחלק הפתוח פונה לעבר כך היד שלכם, ממקמים את היד מעל לקערה ומתחילים להלום בו בכל הכוח שבו רציתם להלום בפניה של הכלבה המתנשאת שחופפת אתכם בעבודה החדשה. מסובבים את הרימון, כך שאפשר להכות בו מכל הצדדים, וגם מלמעלה.

חשוב מאוד להניח את הקערה בתוך הכיור ולעמוד מעליו, אלא אם אתם רוצים שהמטבח ייראה כמו זירת רצח.

לי אין מצקת כבדה מספיק, אז אני משתמשת בממחה תפוחי אדמה שעשוי ממתכת.
אחרי שחזרתם על התהליך עם החצי השני, נותרתם עם קערה מלאה בגרעינים טעימים, אך אבוי, גם בקצת קליפות. ממלאים את הקערה במים והקליפות צפות למעלה. שולים אותן החוצה, מסננים את גרעיני הרימון ואוכלים אותם מהר לפני שהחבר חוזר הביתה.

הקליפות הצפות.

יום רביעי, 19 באוקטובר 2011

מה אפשר לצייר על לוח בית ספר (כזה שכותבים עליו בגיר) שלגמרי במקרה יש לכם בסלון?

ובכן, האפשרויות הן בלתי מוגבלות.

אפשר לצייר חברים שבאים לבקר.


אפשר לצייר ג'ירפות או קקטוסים.


או מסגרות שבמרכזן מדביקים גלויה שהחבר הביא מאמסטרדם.


 או לווייתנים שנושאים בחובם מסרים מפוקפקים.


האמת היא שהדבר הראשון שאני ציירתי היה איש (או אשת) מקלות עם ציצי ממש גדול. ותיק יד. ונעלי עקב.  אותי זה הצחיק, בסדר?

אתם בוודאי תוהים מאיפה השגתי את הלוח המופלא הזה. התשובה היא שהכנתי אותו בעצמי. דה. ליתר דיוק, צבעתי בעצמי.

אם תחשבו על זה לרגע, תבינו שלוח בית הספר מילדותכם לא פשוט נוצר ככה. הוא התחיל את דרכו כלוח עץ, שאותו צבעו בצבע מיוחד. את הצבע הזה אפשר לקנות בחנות טמבור במחיר 100 ש"ח ולצבוע על ישר על הקיר או על לוח שיש לכם. למרבה הצער, הוא מגיע רק בצבע ירוק כהה.

אם אתם מתרעמים על המחיר, הוא לא הכי זול, אבל הוא מספיק לצביעת שטח די גדול (כ-10 מ"ר) וזה זול בהרבה מלקנות לוח מוכן (תאמינו לי שבדקתי. לוח עץ בגודל שאני צבעתי עולה 250 ש"ח מינימום. במקום לוח, אפשר גם לקנות מדבקות קיר קטנטנות במחירים מופקעים).

משתמשים בו ממש כמו בצבע רגיל, צובעים שתי שכבות (מאווררים טוב, אלא אם אתם בקטע של סטלה טובה שתהרוס לכם חצי מוח) ומנקים את המברשת בטרנפנטין. וזהו. הכי חשוב, אפשר אחר כך לצבוע מעליו בצבע לבן ולכסות אותו, כדי להימנע מתסבוכת עם בעל הדירה. לי נשאר מלא צבע ואני מתכננת לצבוע בעזרתו תוויות על קופסאות. ככה אפשר לרשום עליהן מה שרוצים ולמחוק בקלות, במקום להדביק מדבקות מעצבנות.


אז במקום להיות כמו כולם ולתלות על הקיר תמונות, תהפכו אותו ללוח ציור ותיהנו מהנוסטלגיה. זאת גם דרך מעולה להפעלת האורחים. בעיקר אם הם שיכורים.

הג'ירפה צוירה על ידי אורח שיכור למחצה. כל הזכויות שמורות.

יום ראשון, 16 באוקטובר 2011

למה כדאי לקחת טייק אוויי מג'פניקה?

טוב, אז יש כמה סיבות. קודם כל, יש להם סושי זול וסביר בטעמו. אני די זונת סושי, אז למעשה כל ערימת אורז עם קצת חומץ גורמת לי אושר. סטנדרטים? תביאו עוד ספייסי מיונז.

הסיבה השנייה היא שלפעמים הסניף של ג'פניקה (בירושלים, כן?) מפוצץ ולחכות לשולחן שם זה פשוט יותר מדי בשבילי. אפשר לחשוב שמחלקים שם לחם. אני פשוט מעדיפה לעקוף את התור, לקחת סושי הביתה ואז לתקוע אותו מול פרק של Modern Family. כזאת אני.


הסיבה השלישית, אשר לשמה התכנסנו כאן היום, היא שהם נותנים לכם הביתה רטבים בקופסאות כאלה.


הן עשויות מפלסטיק איכותי ונסגרות היטב, אז מבחינתי הן משמשות ככלי אחסון מושלמים לדברים קטנים כמו ברגים/מסמרים/נעצים וכאלה. כלומר, אחרי שניקיתם אותן ממש טוב.


שימוש נוסף שמצאתי להן הוא בניית פסלים סביבתיים. אני מרגישה שהאמן הפנימי שבי ממש בא לידי ביטוי פה.




נחשו כמה סושי הייתי צריכה לאכול כדי לאגור את הכמות הזאת. 

התשובה היא, לא מספיק.

יום רביעי, 21 בספטמבר 2011

רכוש עיריית ירושלים

זה מה שהיה כתוב על הכיסא החדש שלי כשמצאתי אותו ברחוב. רוצים הוכחה? הנה.




לעיריית ירושלים כנראה לא מאוד אכפת מהרכוש שלה, כי הכיסא שכב בערימה ענקית ליד פח ברחוב בן סירא, יחד עם שני כיסאות נוספים, ארון משרדי, מקרר ותנור אפייה. כן כן, תנור אפייה. לו רק הייתה לי משאית, חשבתי בערגה בעודי סוחבת את הכיסא הביתה דרך גן העצמאות. הנה המציאה.




ללא כל ספק, פיכסי. הדבר הראשון שעשיתי הוא לפרק את הכיסא על ידי הברגה החוצה של הברגים שחיברו את המושב והמשענת למסגרת. בדרך קצת דפקתי את ראשי הברגים, אז קניתי חדשים (פשוט לוקחים לחנות את אחד הברגים המקוריים ומבקשים מהמוכר את אותו הדבר). הם עלו 6 שקלים ל-8 יחידות.

השלב הבא הוא לנקות ממש טוב את המושב והמשענת. איך? אני שמחה ששאלתם. הכנסתי אותם לאמבטיה, שטפתי בזרם חזק של מים חמים על גבול הרותחים, פיזרתי למעלה שכבה דקה של אבקת כביסה ושפשפתי במברשת קשה. אחרי השריה קצרה, שטפתי שוב עם הטוש והנחתי אותם לייבוש בחצר. נשמע ארוך, אבל זה לקח פחות מ-10 דקות, לא כולל ההשריה והייבוש.


התמונה קצת מטושטשת. זה כי צילמתי אותה באמבטיה.
ניקוי המסגרת עצמה, לעומת זאת, לקח קצת יותר זמן. היא הייתה מלאה בכתמי צבע, אז הכנסתי גם אותה לאמבטיה ונתתי לה טיפול אוהב ויסודי בעזרת ברזלית. אחרי זה היא נראתה הרבה יותר טוב.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר - לקנות בד חדש לריפוד! לפי החישוב שלי הייתי צריכה חתיכה באורך 70 ס"מ לכיסוי המושב והמשענת (בדרך כלל, רוחב גלילי הבד בחנויות הוא 1.5 מטר). השתמשתי בבד יקר יחסית, שעולה 30 ש"ח למטר, אבל הוא לגמרי שווה את זה. קודם כל, כי הוא ממש יפה. שנית, כי זאת כותנה איכותית שלא תתבלה מהר כל כך וזה חשוב כשמדובר בכיסא שיושבים עליו. 

היה לי חשוב לתפור כיסויים שניתנים להסרה ולכביסה. אני אוהבת לכבס דברים. למשענת - תפרתי כיסוי שמתלבש עליה כשהיא כבר מחוברת למסגרת עם הברגים, כדי שלא אצטרך להבריג אותם החוצה בכל פעם שארצה להוריד אותו. הנחתי את הבד הפוך וסימנתי בסיכות איפה אני צריכה לתפור. אחר כך הורדתי את הכיסוי, תפרתי והפכתי אותו לצד הנכון. 


ציפיתי שני כפתורים ישנים בבד של הריפוד ותפרתי אותם בחלק התחתון החיצוני של כיסוי המשענת (בצד האחורי, כדי שהאדם שנשען על הכיסא לא יישען על שתי בליטות). 



בצד הקדמי תפרתי גומיות. עכשיו אפשר לסגור את הכיסוי. הסגירה הזאת כמובן לא משמעותית במיוחד, אבל זה גורם לכיסוי להיראות כאילו שהבן אדם שתפר אותו אשכרה מבין בזה.


ככה זה נראה על הכיסא עצמו. נחמד.


למקרה שזה לא ברור מהתמונה, זה גב הכיסא.
למושב - עשיתי בדיוק את מה שעשיתי פה. לקחתי חתיכת בד עם שוליים גדולים שתכסה את המושב ותפרתי "תעלה" בקצוות שלה, כך שאפשר היה להשחיל פנימה גומי תחתונים. הנחתי אותה על המושב ומשכתי את הגומי, עד שהבד כיסא את המושב לגמרי וקשרתי את הגומי. אם רוצים להוריד את הכיסוי בשביל לכבס, פשוט גוזרים את הגומי. 

לבסוף, חיברתי גם את המושב למקום ועכשיו יש לי כיסא חדש בפינת העבודה. מתברר שהוא הרבה יותר נוח מהכיסא הקודם שלי.


ככה אני נראית באמצע כתיבת סמינרים.

יום חמישי, 15 בספטמבר 2011

אוהבים לסחוב אתכם את הסריגה לכל מקום, משל הייתם סבתות?

אני כן! ברגע שאני מתחילה לסרוג משהו, קשה לי להפסיק. אני לוקחת איתי את המסרגות לכל מקום ושולפת אותן בכל הזדמנות, כדי להוסיף עוד שורה. אין לכם מושג עד כמה זה לא נוח לסרוג באוטובוס. אמנם לעתים אני נתקלת במצבים מביכים (מרצים שמתעניינים מה בדיוק אני סורגת באמצע השיעור), אבל אין ספק שמדד הפופולריות שלי עולה. כאילו, כולם יודעים שלסרוג זה הכי קול שיש.

בכל מקרה, עד היום חייתי בפחד מתמיד שהסריגה תחליק מהמסרגות שבתיק ותיפרם. או שהמסרגות החדות יחוררו לי את השקית שבהן שמתי אותן. לא עוד, כי מצאתי פתרון גאוני! לגמרי במקרה, ממש כמו שגילו את הפניצילין!

לוקחים פקק מבקבוק יין, מהפקקים הזולים האלה שאפילו לא עשויים משעם אמתי ונועצים בו את המסרגות, ככה. שמים בתיק והולכים לדרככם.

הצעיף שאני סורגת כרגע לחבר.

וזהו. לעולם לא אצטרך לקונן יותר על שורות שאבדו ולנסות להחזיר אותן אל המסרגה בצורה לא מכוערת. הידד.

יום שבת, 10 בספטמבר 2011

עוגת בננות שתעיף לכם את הסכך ללפלנד

הנה עוגת בננות פשוטה וטעימה לאללה. אהובה במיוחד על חברותיי נועה ואפי. ועל החבר, שאכל חצי תבנית ביום שהכנתי אותה.

המתכון במקור הוא של קארין גורן ואפשר למצוא אותו פה. כולי תקווה שהיא לא תתבע אותי על זכויות יוצרים.

בכל מקרה, המתכון שלה כלל מלא סירופ מייפל (שנראה לי מוגזם לאללה כי כבר יש בפנים פאקינג כוס שמן וגם כוס סוכר) קינמון ואגוזי מלך. אז פשוט התעלמתי מכל הדברים האלה ובמקום, שמתי בפנים שוקולד צ'יפס, מה שהתברר כהחלטה ניהולית מוצלחת.

החומרים - 
3 בננות בשלות
1 כוס שמן
1 כוס סוכר
3 ביצים
2 כוסות קמח
2 כפיות אבקת אפייה
1/2 שקית שוקולד צ'יפס

הזמן האידאלי להכנת העוגה הוא כשיש לכם בננות במקרר ששכחתם שם מלא זמן והגיעו למצב שבו הגועל לא מאפשר לאכול אותן, אבל הקמצנות לא מאפשרת לזרוק. כאלה.


מקלפים, שמים בקערה ומועכים במזלג עד שהן נראות כמו גרבר שלעולם לא תרצו לאכול.


עכשיו מוסיפים את הביצים, את כל המרכיבים שדורשים כוס ואת אבקת האפייה. הכלל בעוגות בחושות (כלומר, שבוחשים יחד את המרכיבים) הוא שקודם מערבבים את כל החומרים הרטובים ורק אז מוסיפים את היבשים. הכלל שלי, במקרה הזה, הוא שהחומרים שאחריהם צריך לשטוף את הכוס נכנסים בסוף. אז קודם הסוכר, הקמח ואבקת האפייה, אחר כך השמן ובסוף הביצים.

הערה חשובה בנוגע לביצים: תמיד, אבל תמיד, כשמוסיפים ביצים למשהו, קודם שוברים אותן לכלי נפרד ורק אחר כך מעבירים לכלי המרכזי, שבו מערבבים הכול. הסיבה היא שלפעמים ביצים מתקלקלות ואין דרך לדעת את זה לפני ששוברים אותן. כמובן שאם אתם רוצים לקלקל את הבלילה של הפנקייק או לנסות לדוג ביצה מקולקלת מהעיסה של הקציצות, אל תקשיבו לי.

ביצה לא מקולקלת, שאפשר להוסיף לעוגה.
מערבבים את כל הדברים שבקערה ואז, טה דם, מוסיפים את השוקולד צ'יפס. הוא מגיע בשקיות של 200 גרם ונמצא בחלק של הסופר שבו יש את כל מוצרי האפייה. עולה בין 13-16 ש"ח. אני בדרך כלל מוסיפה שוקולד חלב, אבל אפשר למצוא גם לבן או מריר. אז מה שמתאים לכם. אני מוסיפה חצי שקית, אבל כמובן שאפשר להוסיף את כולה. פשוט תכירו בזה שאתם שמנדריקים ותעברו הלאה.


מערבבים היטב, כדי שהשוקולד יתפזר באופן שווה בבלילה.


במתכון המקורי רשום שהבלילה מתאימה לשתי תבניות אינגליש קייק (תבנית עוגה צרה וארוכה). אני שמה חצי מהבלילה בתבנית העגולה שיש לי בבית וזה עובד יופי. אם לא רוצים לאפות שתי עוגות בבת אחת, תקפיאו חצי מהבלילה בקופסת פלסטיק. כשתרצו להכין, תשאירו אותה לכמה שעות/לילה במקרר והיא תהיה מוכנה לאפייה.

אופים ב-170 מעלות (בתנור שחומם מראש) במשך 40-45 דקות. כדי לבדוק אם העוגה מוכנה, נועצים בה קיסם. אם הוא יוצא יבש או עם קצת פירורים, זה בסדר. אם יש עליו מלא פירורים וקצת בלילה שנראית רטובה, העוגה לא מוכנה וצריך להמשיך לאפות אותה. תבדקו שוב כעבור 10 דקות.

ככה פחות או יותר נראית עוגה אפויה.

המממ... יאמי.
עכשיו הגיע הזמן ליהנות מפרי מאמציכם. כמו שכל סבא יודע, תה ועוגה זה הארדקור.

הארדקור!

יום רביעי, 7 בספטמבר 2011

למה כדאי לחטט בזבל?

הגבולות שלי בנוגע לחיטוט בזבל היו תמיד גמישים מאוד. אני לא זוכרת איפה קראתי את המשפט שלכלוך הוא בסך הכול משהו שמונח לא במקום (נניח, כתם קפה על השולחן. כשהקפה היה בכוס, זה היה בסדר. ברגע שהוא נשפך, הוא הפך ללכלוך), אבל אני מסכימה אתו לגמרי.


זה לא אומר שאני קופצת בעזוז לתוך כל פח אשפה שנקרה בדרכי, אבל אני גם לא מהססת מלהעיף מבט קצר אך בוחן סביבו כדי לבדוק אם יש משהו שווה, לקחת את הדבר השווה הזה ואז להסתובב אתו בפומבי. אם חושבים על זה, הפח הקרוב לביתכם הוא למעשה חנות יד שנייה, רק בחינם.


דוגמה למציאה מהזבל היא תמונות שמצאתי ליד פח ברחביה. כלומר, בתוכו. אבל הן שכבו ממש בלמעלה ולא נגעו בזבל האמתי, נשבעת.


לא בהכרח משהו שהייתי תולה בסלון. אבל התמונות זה לא מה שמעניין פה. המסגרות דווקא כן.  כל מי שאי פעם ניסה למסור תמונה למסגור, יודע שהמחירים במקומות האלה הם מאוד מאוד גבוהים. אז שמחתי מאוד שנפלו לידיי מסגרות עץ מהממות בסגנון של פעם. בדיוק הייתי צריכה לוח שעם חדש לפינת העבודה, אז החלטתי להפוך את המציאה למשהו שימושי.


החומרים - מסגרות, קרטון, שעם, ספריי צבע.

קודם כל, העפתי את התמונות המקוריות (הפכתי את המסגרת וחתכתי את התמונה החוצה). אחר כך מדדתי את גודל לוח השעם שאצטרך - גודל המסגרת הפנימית מהצד האחורי של המסגרת הגדולה (וואו, איזה ניסוח נורא. אני מקווה שזה ברור מספיק).


השלב הבא היה צביעת המסגרות בצבע ספריי, שצובע עץ בקלות. הצבע שבחרתי הוא לבן, שייצור מראה נקי וישתלב יפה בפינת העבודה (מיכל ספריי עולה כ-20 ש"ח).  



עכשיו חותכים חתיכת קרטון בגודל של המסגרת הפנימית האחורית ומדביקים עליה שעם. את השעם קונים בגליל בחנויות יצירה. אני קניתי חתיכה של 100X60 ס"מ, שעלתה לי כ-70 ש"ח (זה היה השעם הכי זול שהיה בחנות). אחרי הפרויקט הזה נשארו לי שאריות שבהן אפשר להשתמש בעתיד.


לצורך ההדבקה, השתמשתי בדבק חם. בדיעבד, היה עדיף להשתמש בדבק פלסטי, כי הרבה יותר נוח לעבוד אתו והתוצאה יוצאת יפה יותר. בכל מקרה, אחרי ההדבקה, מניחים על הלוח ערימה ענקית של ספרים כדי שהדבק יתייבש כמו שצריך (במיוחד אם משתמשים בדבק פלסטי. אז צריך להשאיר את הערימה לכמה שעות, רצוי ללילה). מזל שיש לנו מלא ספרי בישול כבדים.




אחרי הייבוש מכניסים את הקרטון עם השעם לתוך המסגרת ומדביקים מאחורה עם סלוטייפ, כדי שהוא יישאר במקום.




התוצאה הסופית, בבקשה.



למרות שחשבתי על זה, אין לי פאנץ' ליין מוצלח לפוסט הזה. יש אנשים שדברים כאלה מגעילים אותם נורא ויש אנשים כמוני, שלא. אם אתם כמוני, פשוט אל תהססו למצוא דברים בזבל ולהשתמש בהם, כי התוצאה יכולה להיות ממש מוצלחת. חוץ מזה, למחזר זה דבר מעולה וסביבתי, ובמקרה של לכלוך, קצת אקונומיקה תמיד עוזרת.

יום רביעי, 24 באוגוסט 2011

אחסון נכון - כבלים חשמליים

מכירים את זה?



כלומר, ערימה שכוללת מליון כבלים חשמליים, מטענים, נגן מוזיקה, מצלמה, דיסקים קשיחים וכו'? ערימה ששוכבת כמובן לצד שולחן העבודה, בבלגן מוחלט ומכוער ומחכה שנשלוף מתוכה דברים שהסתבכו אחד בשני? אז די עם זה.

קודם כל, לוקחים כל כבל בנפרד, מגלגלים ומהדקים בעזרת אטב כביסה. ככה הם לא יסתבכו אחד בשני (זה לא יעבוד לכבלים דקים מדי, כמו של אזניות).


שנית, קונים אביזרים זולים ופשוטים לארגון. אפשר להסתדר בלעדיהם, אבל המחיר פה זניח לעומת הנוחות שמקבלים.

למשל, הגדג'ט הזה לפלאפון, שנקנה באיביי ב-2 דולר כולל משלוח (בשום אופן על תסכימו לשלם עליו יותר. ראיתי כאלה בארץ שנמכרים במחיר המופקע של 30 ש"ח. אם הייתי יודעת מתמטיקה הייתי מחשבת כמה אחוזי רווח זה בדיוק, אבל אני מנחשת שבערך טריליון).




או נניח, זה, שמתאים מאוד לכבל של המטען של המחשב הנייד, או לאזניות.



הצעד האחרון הוא לקנות סלסלה/קופסה/כלי אחסון כלשהו שיכיל בתוכות את כל הערימה שראינו קודם. למשל, סלסלת קש ב-20 ש"ח ממקסטוק.



ואז להעמיד אותה על מדף גבוה, כך שאי אפשר לראות מהצד מה יש בה.



או לכסות במכסה. או להכניס לארון. אבל בכל מקרה, להסתיר נחרצות את הזוועה שבפנים.